יעל לובנשטיין
אודותיי
שלום, שמי יעל לובנשטיין
אני מוסמכת (תואר שני) של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. התמחיתי בשירות הפסיכולוגי בירושלים ובתל אביב. במסגרת עבודתי טיפלתי תחילה בילדים בגיל הגן ובנוער מתבגר. בסוף שנות ההתמחות טיפלתי במבוגרים, בעיקר סביב שאלות הורות. במסגרת הקליניקה הפרטית בתל אביב הרחבתי את עבודתי למגוון רחב של תחומים: הדרכת הורים, טיפול בחרדה, טיפול בדיכאון, טיפול בקשיים הנוגעים ליחסים בינאישיים ו/או אינטימיים וטיפול זוגי, בשילוב גישות פסיכודינמיות שונות, בהתאם למטרת הטיפול ולאופיו של המטופל.
גם היום, לאחר עשרות שנים של טיפול, זכורה לי החוויה המרכזית שלי בבחירה בלימודי הפסיכולוגיה: שאיפה לבהירות ורצון לפזר את הערפל, בראש ובראשונה לגבי עצמי. ככל שהתקדמתי בלימודי, חשתי דחף עז יותר להבין את עצמי: את מצבי הרוח, את ההעדפות בבחירת בן זוג ובכלליות - את ההשפעה של התחום הרגשי על רמת התפקוד שלי בתחומים שונים. גיליתי את מה שמגלים רבים מהסטודנטים והמתמחים בפסיכולוגיה: בד בבד עם הטיפול הפסיכולוגי שעברתי לאורך הלימודים, היכולת הלימודית שלי השתפרה.
בראשית דרכי מצאתי משמעות רבה בטקסטים של מלאני קליין. קליין התייחסה, בין היתר, לדמויות ההורים המופנמות ולמערכות היחסים עם ההורים כחלק ממקהלת הקולות הפנימים אשר מעצבים את רגשותינו, מחשבותינו ופעולותנו.
במסגרת עבודתי עם הגיל הרך נוכחתי במשמעות הרבה של הפנטזיות התוקפניות אצל ילדים צעירים. זכור לי במיוחד אחד המטופלים הראשונים שלי: ילד בן 3 שבמהלך שנה שלמה גרד גיר לתוך כוס ובתום השנה הבהיר - יש מספיק לפצצת אטום.
בהמשך הדרך מצאתי בתומס אוגדן ״חבר לדרך״, אוגדן מתמקד בשלבי ההתפתחות הטרום-מילוליים כמעצבים ונוכחים בבגרותנו ובצורך באינטגרציה בין חלקים ינקותיים ובוגרים בנפשנו. כתיבתו הבהירה של אוגדן, היחס המכבד מאוד למטופל והקישור בין שירה לפסיכותרפיה - בקבוצות הדרכה וקריאה שייסד אוגדן נהגו לקרוא שירה - יצרו בליבי תחושה של קירבה וסימפטיה, בנוסף ליכולת להיעזר ברעיונותיו.
בראשית דרכי מצאתי משמעות רבה בטקסטים של מלאני קליין. קליין התייחסה, בין היתר, לדמויות ההורים המופנמות ולמערכות היחסים עם ההורים כחלק ממקהלת הקולות הפנימים אשר מעצבים את רגשותינו, מחשבותינו ופעולותנו.
במסגרת עבודתי עם הגיל הרך נוכחתי במשמעות הרבה של הפנטזיות התוקפניות אצל ילדים צעירים. זכור לי במיוחד אחד המטופלים הראשונים שלי: ילד בן 3 שבמהלך שנה שלמה גרד גיר לתוך כוס ובתום השנה הבהיר - יש מספיק לפצצת אטום.
בהמשך הדרך מצאתי בתומס אוגדן ״חבר לדרך״, אוגדן מתמקד בשלבי ההתפתחות הטרום-מילוליים כמעצבים ונוכחים בבגרותנו ובצורך באינטגרציה בין חלקים ינקותיים ובוגרים בנפשנו. כתיבתו הבהירה של אוגדן, היחס המכבד מאוד למטופל והקישור בין שירה לפסיכותרפיה - בקבוצות הדרכה וקריאה שייסד אוגדן נהגו לקרוא שירה - יצרו בליבי תחושה של קירבה וסימפטיה, בנוסף ליכולת להיעזר ברעיונותיו.
בראשית דרכי מצאתי משמעות רבה בטקסטים של מלאני קליין. קליין התייחסה, בין היתר, לדמויות ההורים המופנמות ולמערכות היחסים עם ההורים כחלק ממקהלת הקולות הפנימים אשר מעצבים את רגשותינו, מחשבותינו ופעולותנו.
במסגרת עבודתי עם הגיל הרך נוכחתי במשמעות הרבה של הפנטזיות התוקפניות אצל ילדים צעירים. זכור לי במיוחד אחד המטופלים הראשונים שלי: ילד בן 3 שבמהלך שנה שלמה גרד גיר לתוך כוס ובתום השנה הבהיר - יש מספיק לפצצת אטום.
בהמשך הדרך מצאתי בתומס אוגדן ״חבר לדרך״, אוגדן מתמקד בשלבי ההתפתחות הטרום-מילוליים כמעצבים ונוכחים בבגרותנו ובצורך באינטגרציה בין חלקים ינקותיים ובוגרים בנפשנו. כתיבתו הבהירה של אוגדן, היחס המכבד מאוד למטופל והקישור בין שירה לפסיכותרפיה - בקבוצות הדרכה וקריאה שייסד אוגדן נהגו לקרוא שירה - יצרו בליבי תחושה של קירבה וסימפטיה, בנוסף ליכולת להיעזר ברעיונותיו.
זכורה לי מטופלת בשנות השלושים המאוחרות שלה, שמקצועית תפקדה ברמה גבוהה מאוד - הן שכלית והן ארגונית. בשלב מסויים בטיפול הסתבר שלצד תפקוד חברתי גבוה זה, היא אינה מסוגלת להכין לעצמה ארוחה - ולו הבסיסית ביותר - ושהיא מוצאת בכל הטיפול בהגיינה האישית שלה מטלה מעיקה וקשה. גילוי זה הדגים עבורי את הקושי באינטגרציה עליה דיבר אוגדן - בין חלקים ינקותיים, שהיו פגועים מאוד ,לחלקים בוגרים מתפקדים, שהסוו, למעשה, את הפגיעה הקשה בהתפתחות בשלבים מוקדמים.
הקליניקה ברמת אביב
Where to?, 2015 שי אזולאי
מרגע שהבנו זאת יכולנו יחד, המטופלת ואני, לראות כיצד, ביחסים שונים בחייה, חוזרת המנהלת הבכירה והמוכשרת להיות ילדה עזובה ובלתי אטרקטיבית בחוויה שלה. הבנה זו חוללה זעזוע ופתחה הזדמנויות לחוויה עצמית אחרת, ונסיון ליצור מערכת זוגית אוהבת ומטפחת.
בשנים האחרונות אני נוטה לחשוב שנושא הזהות חשוב מכפי שנתתי לו משקל בעבר. הבנתי עד כמה אנו חיים בעידן נרקיסיסטי, עד כמה ההשתקפות של אנשים בעייני אחרים כובלת ומונעת בחירות של תשוקה אותנטית. גרעין זהות מגובש מאפשר לבחור חיים אוטונומיים, משוחררים ככל הניתן מציפיות הוריות וחברתיות, או תלות בפידבק.
לתחושתי, אחד האתגרים שהעידן הנוכחי מציב לנו הוא מעבר גמיש בין תפקידים: ההורה, איש/אשת הקריירה ובן/בת הזוג. ללא גרעין מגובש של זהות, חלק מהתפקידים מקבלים גוון מזויף של תפקיד ״משוחק״ והתפקוד נחווה רובוטי וחסר חיים. הצלחה בטיפול היא, לדידי, היכולת להכיר מקהלת הקולות של הדמויות המופנמות ולפנות מקום לקול העצמי. כמטפלת, אני מוצאת עצמי נפרדת מדמות ה"מטפל המושלם", שעבור מטופלים לא מעטים מהווה מכשול וחסם של בושה מלהודות בחולשותיהם. אני מרגישה יותר חופש, בעת הצורך, לשתף בחוויות ואתגרים שזימנו בדרכי חיי, זאת מתוך אמונה שמטופלים מסויימים זקוקים למטופל אנושי ואפילו שברירי.
עץ ובית. שני דימויים פשוטים, אולי בנאלים אלה, שמשמשים מפתח באבחון ציורי ילדים, אכן תופסים, לראייתי, יסודות של בריאות נפשית. אני מקווה שאני מצליחה לסייע למטופלי להשיג שלום בית - במובן של הכרת החלקים השונים בתוכנו: חולשות אנושיות, ריקנות ,סתירות פנימיות – ופיתוח היכולת לקבל אותם בהשלמה. עוד אני מקווה לעזור להם לחזק את הגזע, גזע חייהם ממנו צומחים הענפים ועליו מבשילים הפירות. המתנה שמעניק הטיפול לאדם היא, במקרה המוצלח ,חדר. חדר להיות בו ילד או תינוק בתנאים מיטביים, כדי שהצמיחה והתפקוד הבוגרים ישענו על ינקות מבוססת, בטוחה ומספקת דיה.